אם יש גן עדן- יומן קריאה 

הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, מביא את קורותיו של צוות לוחמים במוצב הבופור בשנה האחרונה למלחמת לבנון הראשונה עד לנסיגה. (תחשבו על זה, עד לפני שנתיים לא הייתי נדרשת להוסיף את המילה "הראשונה"). אם יש גן עדן, אז הוא כאן, בבופור, יופי ועוצמה ונוף עוצר נשימה.

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי מפקד הצוות לירז ליברטי, המכונה ארז, והדמויות מוצגות דרך עיניו. הפרקים הראשונים עוסקים בתקופה שלפני העלייה למוצב, מינויו של ארז למפקד, גיבוש הצוות ותקופת האימונים בבסיס. תוך כך הקורא מתוודע אל הדמויות המרכזיות ומערכות היחסים ביניהן, לומד את הסלנג הצבאי ואת הווי החיים של החיילים הקרביים.
לא היה לי קל להיכנס ולשקוע אל תוך הספר בעיקר משום הריחוק שלי מן הגיבורים של הסיפור. כאישה שלא חוותה צבא "ירוק", ושההוויה הגברית, ובוודאי הצבאית, רחוקה ממנה, נדרשתי למאמץ בקריאה, בהתחברות למונחים, לדילמות ולקשיים שלהם כחיילים. אך עם מטען הצד הראשון והנפגעים הראשונים בצוות, נסחפתי פנימה, קוראת בעניין ובשקיקה את קורותיהם, והחרדה הולכת ומפעפעת בי. עתה משאני מכירה כבר את כל חברי הצוות, מקרוב, חשתי שאני מצויה במשחק של רולטה רוסית, מי יהיה הבא בתור, קוראת באימה. "יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע" מתמודדים החיילים עם נפילת חבריהם לצוות במשחק מילולי אינסופי, לזכור את המתים, בכל שעה, בכל מצב, בכל רגע של געגוע, המשחק מתעורר לחיים. האחד אומר לחברו "יונתן כבר לא" והשני עונה ומשלים את המשפט "ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו".
שיאו של הספר הוא הנסיגה מן הבופור כחלק מן הנסיגה של צהל מלבנון. ההכנות, המתח לקראת הרגע, החשש והשמחה, החרדה וההקלה המתערבבים אלו באלו, ויוצרים דרמה מרגשת מאוד. תיאור תהליך הנסיגה מרתק ומהווה את גולת הכותרת של הכתיבה של לשם בספר. עד לאותו זמן, הריחוק של לשם מן העולם הצבאי הקרבי ניכר בכתיבתו, אך בפרקי הסיום של המלחמה, הוא מתעלה על עצמו וסוחף את הקורא אל הבופור, כאילו אנו שם בליל הנסיגה.
ארז, מפקד הצוות, למרות היותו מספר את הסיפור, איננו תופס בעלילה מקום גדול יותר משאר גיבורי המלחמה, ואף לא יוצר הזדהות מיוחדת עימו על פני שאר הדמויות. התקשיתי לעצב לו בדמיוני דמות חזותית, כאילו הדמות איננה מיקשה אחת שלמה המאפשרת הזדהות והשלכה על אנשים שאני מכירה מן המציאות שלי. המאמץ של רון לשם הסופר ניכר, מאולץ כמעט, עד כי נדמה לעיתים כאילו הוא עצמו אינו מכיר את הגיבור שלו מספיק ונזקק להסברים ותירוצים שונים כדי להעמיק את ההבנה. מדוע לא נוכל פשוט ללמוד את הרבדים השונים של ארז דרך סיפור המעשה עצמו, מדוע נזקק לשם להזכיר לנו הקוראים שוב ושוב שארז "איננו אשכנזי" או שבקושי גמר תיכון, ולא די לו בפעולות שארז נוקט, ההחלטות שהוא מקבל, החלומות שלו, מערכות היחסים עם חבריו ופקודיו היוצרים דמות שלמה? גם החזרה אל ארז, כדמות הראשית המספרת, לאחר המלחמה, אל שירותו בעזה מאולצת כאילו מנסה להשלים קווים לדמותו אך אלו אינם תורמים לעלילה שסופרה עד עתה ורק מדגישים עד כמה לשם מגושם ברצונו להבין בעצמו את החייל הקרבי שלא היה.

משיחות שלי עם מכרים עלה בברור ההבדל בין הנשים, שהתקשו לסיים את הקריאה, לבין הגברים, שהיו מרותקים לספר. דווקא משום כך ראוי לעשות את המאמץ, כי מעבר לדיון פוליטי כזה או אחר, החיילים בשטח הם הבנים והשכנים והאחים של כל אחד ואחת מאיתנו והקריאה בו מאפשרת התקרבות והבנה של ההתמודדות לה נדרשים החיילים בסיטואציה הזו. לסיכום, הכתיבה טובה אם כי איננה משובחת, אך הנושא, הנוגע לכל אחד שחי בארץ הזו, הופך אותו לספר חובה.

הספר זכה בפרס ספיר לספרות 2006 ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית. זהו ספר הביכורים של רון לשם וככזה עורר ביקורת על זכייתו בפרס. הוא צולם לסרט "בופור" שזכה לשבחים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005.